דודו טסה – “לולה” (הד ארצי)

אפשר בהחלט לומר שטסה הפתיע לטובה … המילים הנוגות והביצועים המרגשים חיזקו את אהבתי disk010906לשיריו של טסה…

עטיפת האלבום. יח”צ
השנה חיזקנו את אלעד כהן ושגיא צורף שחוו את משבר גיל השלושים והחליטו להפיק פרוייקט מוזיקלי נפלא בשם, כמה מפתיע, “פרוייקט 30”, שגם זכה להצלחה בזכות מספר להיטים מאוד בולטים שבו ובזכות האווירה האורבנית והצעירה אותה יצרו השניים יחד עם מיטב אמני ארצנו.
אם חשבתם שכהן וצורף היחידים שחוו השנה את משבר גיל השלושים, מסתבר שטעיתם. בימים אלו יוצא אלבומו החמישי של דודו טסה, שגם בו ניכר משבר גיל השלושים.

כבר מהרצועה הראשונה אפשר להבחין במשבר גיל השלושים אותו חוו טסה בשנה זו, 2006, שזהו גם שם השיר, בו שר טסה על הפחדים והקשיים שבגיל זה, כשלאחריו מגיע “לולה”, שיר הנושא של האלבום שהוא גם הסינגל הראשון ששוחרר ממנו ולא זכה להצלחה גדולה בהתחשב בעובדה שמדובר בסינגל ראשון, ואם לומר את האמת, זהו גם השיר הפחות אהוב עליי שבאלבום וגם אחרי עשרות האזנות ל”לולה” עדיין לא נוצר הקליק הזה ביני לבין השיר.

בניגוד לכך, “קחי אותי לטייל”, השיר הרביעי שבאלבום, הוא דוקא אחד האהובים עליי והקליק נוצר כבר בהאזנה ראשונה, הפשטות והכנות שבו הצליחו להושיב אותי למשך 3 דקות ושמונה שניות מרותק לקולו העדין של טסה ולצלילים הנפלאים של הויולה והצ’לו המתנגנים בשיר, גם השיר שלאחריו “הימים האבודים”, שהוא ממש צד אחר של המתרס ושונה מהשיר הקודם, אך המילים והלחן הכל כך נפלאים והמרגשים, שגם בהם אפשר למצוא את משבר גיל השלושים הצליחו לסחוף אותי אחריהם.
והשיר האחרון שלדעתי ראוי לציון כאן הוא “מעליות”, דואט נפלא בין טסה לבין רוני אלטר, שפרצה עם “לישון בלי לחלום” מתוך “מטרופולין”, מדובר באחד השירים הכי טובים שבאלבום, טסה ואלטר לא מתיימרים ליצור שיר רוק כמו שאר השירים שמאפיינים את האלבום, אלא יוצרים ביחד שיר רך על אהבה הצלחה נפלא.

יש באלבום החדש של טסה הקבלה מאוד ברורה בין דודו טסה לבין שלמה ארצי, מבחינת המילים והנכונות להצמד לאותו קו מוזיקלי-אומנותי שאותו בונה טסה עוד מתחילת דרכו מבלי להכנע לכל תכתיבי הפלייליסטים השונים, ולמרות זאת, הוא מצליח לחדור אליהם כמעט בלי בעיה.
ההבדל בין טסה לארצי הוא בסגנון השירה, בעיקר, כשטסה מביא איתו אלמנטים מזרחיים אותנתיים, מסלסל מתי שצריך ומביא קולות רקע שיוצרים שירים נפלאים, כנראה בזכות שמוליק דניאל שהיה שותף להפקת האלבום.

יש לטסה את הכנות והפשטות בשיריו המינימליסטים, שאפשר להבחין בהם כבר מתחילת האלבום, כש”2006″ נפתח ברוך ואם להיות אפילו קטנונים יותר, אפשר להבחין בכך אפילו בעטיפת האלבום הכוללת תמונה של טסה באמצע, תמונה שנעשה בה שימוש כבר בשני סינגלים, כשמתחתיה מופיע שם האלבום ושאר העטיפה בצבע לבן.
אחרי 35 דקות ושתי שניות, 10 שירים (כשאחד מהם מופיע בשתי גירסאות שונות) אפשר בהחלט לומר שטסה הפתיע לטובה, אמנם הוא לא מחדש כאן הרבה, אפשר לזהות את השירים ישר בזכות הקו המוזיקלי של טסה, אבל המילים הנוגות והביצועים המרגשים חיזקו את אהבתי לשיריו של טסה, ואני מקווה שהוא ימשיך לעשות מוזיקה איך שבא לו ולא להכנע לתכתיבי המיינסטריים.

Comments are closed.